תמצית מנהלים – דיני חוזים ונזיקין

תמצית מנהלים – דיני חוזים ונזיקין – ביטול הסכם מכר והשבה כספית מחמת אי-התאמה של המוצר

עיקרי פסה"ד בקליפת אגוז הם כדלקמן:

מר לוין המתגורר דרך קבע באנגליה והנמנה עם עילית אנשי העסקים בבריטניה [וגם בישראל] רכש, באחד מנסיעות העסקים שלו לארץ – בחנות ה. שטרן – במלון הילטון בת"א, טבעת משובצת יהלומים בעבור אשתו.
הטבעת היתה מרשימה ביופייה והיהלומים ששובצו היו בעלי ערך כספי רב.
מחיר הטבעת הסתכם בכ- 200,000 ₪ !

בשני אירועים שונים ומגוונים [על רחבת הריקודים בבר-מצווה של בנם של התובעים ובשדה תעופה הומה אדם] בהם ענדה התובעת את הטבעת "השתחרר" היהלום ונפל לרצפה.
בשני האירועים נאלצה התובעת "לרדת על ארבע" כדי לנסות ולאתר את היהלום שנפל. למזלה – בשני האירועים היהלום נמצא, אבל כבודה של התובעת נשאר בשני המקרים... "על הרצפה".

מכאן תביעתה לביטול העסקה והשבת מלוא מחיר הרכישה ובנסיבות שחברת ה. שטרן לא הסכימה לבטל ולהשיב את הכסף – נפסקו כנגדה גם הוצאות כספיות נוספות וגבוהות, כגון עגמת נפש וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד!

אנא קראו את עיקרי הפרטים הרשומים מטה שהם ציטוטים [הן עובדתיים והן משפטיים] של השופט שדן בתיק, ואנא התייחסו לעיקרון - כאילו היה מדובר בניסיון לביטול עסקת מכר של רכב מפואר [כגון אלו המשווקים על-ידינו].

במיוחד, נא שימת לבכם להתנהלות של מנהלי החברה הנתבעת [ה. שטרן] להצעות שהציעו לתובעת, לדרך ההתייחסות אליה, למכתבי ההתנצלות ששגרו אליה, לנסיונם "לפצות" בדרך של "הארכת כתב האחריות" וכיוב'.

התנהלות שכזו, כפי שנראתה לחברה הנתבעת – כהתנהלות "לטובת" הלקוח – שימשה לבסוף לרעתם במובן זה שלא רק שהמוצר "הונצח" כמוצר פגום שהנתבעת הצהירה מחד, כי היא מאמינה מאד במוצר ומאידך "תתקשה" למכרו לאחרים וייגרמו לה נזקים כספיים באם העסקה תבוטל היות ולא קל למצוא רוכש חלופי באותו המחיר...!

משמע – מכתבי התנצלות מחד גיסא, והבעת נכונות להארכת תקופת אחריות מאידך גיסא התבררו [במיוחד לאחר שנתנו במיוחד בבכתב...] כשימשו לרעת החברה שלנו ומקעקעי גרסתה בדבר איכות המוצר.

פס"ד תא 37380/05 ניקולאס לוין נ' ה. שטרן (ישראל) תכשיטים... בע"מ

פסק-דין:

"... התובע מסרב לקבל את הטבעת לאחר שני האירועים שאירעו, למרות שהיא תוקנה ושופרה, והחשוב מכך לאחר שהובטחה לו אחריות  לכל החיים. 
כפי שיפורט בהמשך, הגעתי למסקנה, כי בנסיבות העניין, הדין הוא עם התובע וכי הייתה זו זכותו של התובע, לעמוד על ההשבה,..."..

לעניין טענת הנתבעת כי החובה החוזית החלה עליה הנה במישור החוזי הבא לידי ביטוי בכתב האחריות, וכי כתב האחריות הוא "השולט" במקרה זה – אמר בימ"ש :

"...דעתי אינה כדעת הנתבעת, בעניין זה. הנתבעת, שהינה רשת מכובדת ובעלת מוניטין, אינה יכולה לצפות, כי הצרכן הבא לרכוש ממנה טבעת, חייב להיות בעל מקצוע בתחום התכשיטנות והיהלומים, כי עליו להצטייד בציוד מקצועי המתאים כשהוא רוכש תכשיט וכי יתלווה אליו יועץ משפטי, על מנת לבדוק על אילו מסמכים הוא מוחתם, ואיזה תנאים חלים עליו, הנובעים גם ממסמכים עליהם לא חתם [כגון כתב האחריות – א.ש.], כטענת הנתבעת.

קונה הרוכש טבעת משובצת ביהלומים, אינו צריך לצאת מנקודת הנחה, כי היהלומים יכולים ליפול ממנה, אפילו אם יקבל מכה. כל אדם מן הישוב הנוהג כאדם סביר, בחיי היום יום, עשוי לקבל מכה או לעשות פעולה דרסטית עם היד, והוא אינו צריך לחשוש, כי חלק מהתכשיטים שרכש, ברשת חנויות כמו זו של הנתבעת, יתפרק.

צרכן הרוכש טבעת, זכאי לצאת מנקודת הנחה, כי הוא רוכש מוצר, בו ניתן לעשות שימוש רגיל ומקובל. קמעונאי או יצרן, המוכר מוצר, עם תכונות חריגות, הוא זה שחייב להזהיר את הצרכן מפניהן, והצרכן זכאי להחליט אם הוא רוצה לרכוש את המוצר ואם לאו, למרות כל הסיכונים שהובהרו לו.
אכן יש ליתן לקמעונאי או לבעל המקצוע הזדמנות לתיקון, אך כשזו ניתנה והוא כשל, אין כל חובה ואין כל היגיון, כי יינתנו לו שוב ושוב הזדמנויות, והצרכן זכאי להודיע על ביטול החוזה ולבקש השבה.

אם כוונת הנתבעת, כי עלולות להתרחש נפילות נוספות, והיא תתקן אותן, ברור שהתובע זכאי שלא להיענות להצעה שכזו, הרי שהצרכן קונה מוצר, כדי להשתמש וליהנות ממנו, ולא לעסוק בהעברתו לתיקון השכם וערב, כל ימי חייו.
...
הנתבעת דאגה להחתים את הנתבע על כך, שהוא יודע את זכויותיו לעניין החזר המע"מ, אך משום מה לא דאגה להחתימו על תעודות אחריות אותה מבקשת הנתבעת לראות כחוזה. 
תנאי האחריות מודפסים על צידה האחורי של הקבלה, אינם הסכם כלל ובפרט אינו הסכם המחייב את התובע. התובע לא חתם על תנאים אלו, והוא טען, כי מעולם לא ראה אותם. איש לא הפנה את תשומת ליבו של התובע, לקיומם של תנאים בכלל וההסכמיים בפרט, בצידה האחורי של הקבלה. גם אם היתה מופנית תשומת לב התובע, לקיומם של התנאים, הכתובים באותיות מזעריות, ספר אם היה ניתן לקוראן ללא ציוד עזר לראיה.
התובע לא נתן הסכמתו לתנאים אלו, ואני קובע כפי שיפורט, כי בתנאים אלו המגבילים זכויותיו, אינם חלים עליו, ובלאו הכי, אינם יכולים לשלול את זכות התובע להשבה, לאחר ביטול ההסכם עקב הפרה. תנאים אלו גם אינם מקנים זכויות לנתבעת, ובפרט הזכות החוזית לתקן את הטבעת גם לאחר הנפילה השניה ולסרב להשבה שבדין.

כפי שקבעתי, התובע לא חתם על הסכם ולא על תעודת אחריות, הוא ואשתו לא נתנו הסכמתם במישרין או בעקיפין גם בעל-פה, להסכמה לתיקון הטבעת ולהשבתה לידיהם, לאחר הנפילה השניה. כאמור תוכן תעודת האחריות ואותם התנאים הכלולים באותה תעודה, לא הובאו לידיעת התובע בטרם הרכישה, וכפי שקבעתי, גם אין זה סביר שאם היה יודע על קיומם היה מסכים להם.
לא רק שכללים אלו לא חלים על התובע, שכן הוא לא הסכים להם ולא ידע על קיומם, אלא שהנסיון להחילם על התובע, בנסיבות העניין, עומד גם בניגוד לסעיף קטן 13 ב' לתקנות הגנת הצרכן.

ישנם קמעונאים הנוהגים לציין ולהדגיש בחזית מסמך, כי התנאים המפורטים מאחור מחייבים את הקונה או כי הוא קרא אותם והסכים להם. בעניינינו, לא היתה בחזית הקבלה אפילו הערה כזו, לפיה בצד האחורי, באותיות מזעריות, מפורטים אותם התנאים עליהם מבקשת הנתבעת לסמוך.
תעודת האחריות אינה חתומה, ולא הוכח לי, כי התובע הסכים לתנאיה במישרין  או בעקיפין ולכן אינה חלק מההסכם שניכרת בין הצדדים בקשר למניעת זכותו של התובע להשבה.
.
האם הוכחה אי התאמה והפרת החוזה:
התובעת טוענת כי הנתבעת, לא קיימה את חיוביה, הן בהתאם לחוק המכר והן בהתאם לדיני החוזים.
בסעיף 11 לחוק המכר נקבע:
"אי התאמה"
המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר -
(1) רק חלק מהממכר או כמות גדולה או קטנה מן המוסכם;
(2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם;
(3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם;
(4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה;
(5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים.

די בעובדה, כי בשני אירועים שונים נפלו יהלומים מהטבעת בכדי להקים חזקה (כמעט בלתי ניתנת לסתירה) כי הייתה אי התאמה.
אך אם לא די באותן הנפילות כדי להגיע למסקנה, כי הייתה אי התאמה, הרי הפעולות והשינויים שנעשו בטבעת ע"י הנתבעת, ובכלל זה עיבוי השיניים, הארכתם ושינוי החומר או הציפוי בפלטינום - והכל כדי "ensure the safety of the diamond", לא מותירים ספק בדבר המסקנה, כי היתה "אי ההתאמה" בטבעת שנמכרה לתובע.
משהוכחה אי ההתאמה והוכח כי הנתבעת הפרה את החוזה קמה  לתובע זכות הביטול וההשבה.
על פי סעיף 6 לחוק התרופות מוגדרת הפרה יסודית כ:-
"... הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה...".
משהוכחה אי ההתאמה, וברור כי אם התובע היה יודע על הסיכונים של נפילת היהלומים, הוא לא היה מתקשר בהסכם לרכישתה, הרי שהמסקנה הינה כי הנתבעת הפרה בהפרה יסודית את ההסכם.
...
בנסיבות אלו זכאי התובע לבטל את החוזה ולדרוש מהנתבעת, להשיב לו את הכספים ששולמו לה בגין הטבעת, וזאת הן מכוח סעיף 7 (א) ו 7(ב) והן מכוח סעיף 9 (א) לחוק [החוזים] תרופות - הקובעים:

סעיף 7 לחוק התרופות:
"הזכות לביטול

(א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית".
(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קוים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי צודק..".

סעיף 9 (א) לחוק התרופות:
"השבה לאחר ביטול
(א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי חוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך".

"...בנסיבות העניין, התסכול והכעס הם רבים ומוצדקים, ואין להקל ראש בתחושת העלבון של התובע ואשתו שביקשו להפסיק אירוע של בר מצווה, והחלו זוחלים על הרצפה כדי לחפש את היהלום. אם לא די באירוע זה, התסכול העלבון ועוגמת הנפש רק גברו כשהגברת לוין נאלצה לעבור חוויה דומה, באמצע נמל התעופה היתרו, בנוכחות קהל רב ובכללם חברותיה. על כל אלו נוספו הטרחה, הזמן והמשאבים הנפשיים שהיו לתובע לצורך ניהול התובענה כאן.

אין כל ספק בעיני, כי התחושות הקשות של הגב' לוין, מקרינות ומשפיעות על התובע. התובע היה נוכח באירוע הראשון והוא נטל חלק פעיל בחיפושים. באירוע השני לא היה התובע נוכח, אך ברור לו, כי תחושת הזעם העלבון והתסכול, לנוכח האירועים שעברו על אשתו, היו אצלו רבים. התובע ביקש להעניק לאשתו מתנה יקרת ערך, לרגל אירוע מיוחד-עשר שנות נישואין, כדי שתענוד אותה ושתהנה ממנה, והנאתה הנאתו. אכזבתו של התובע היתה גדולה, כאשר כל שרצה, היה לגרום לאשתו את אותה ההנאה והשמחה מהמתנה שקנה לה. התסכול, ותחושת העלבון שלו, רק התעצמו לנוכח האירועים, שאשתו והוא נאלצו לעבור.
במקרה דנא, הוכח לי והתרשמתי, כי לתובע נגרמו הנזקים, שראוי לפצות בגינם, בסכום המבוסס בין היתר, על הפיצוי שהוצע לו ועל אומדנה והערכה, בגין פגיעה במוניטין, נזק תדמיתי, אובדן זמן, עגמת הנפש, טרחה והוצאות (בטרחה והוצאות אלו נלקחו בחשבון, גם אלו שהיו לתובע במהלך ניהול המשפט).

סכום ההשבה עומד היום על כ-200,000 ₪, וסברתי לאור כל האמור לעיל, כי סכום הפיצוי לו זכאי התובע צריך לעמוד על כ-10% מסכום ההשבה, דהיינו, סך של 20,000 ₪.

[והייתה גם התייחסות לטובת המוכרת/הנתבעת...]:

"...התנהלות ראויה של קמעונאי כלפי צרכן, המביע חוסר צביעות רצון, צריכה להיעשות בנימוס, ובחוסר חשש, כי כל ניסיון לרצות אותו וליתן לו שירות טוב, ייתפס כהודאה.
כמו שאיני מצפה, כי צרכן הבא לרכוש מוצר, יתלווה אליו יועץ משפטי, כך איני סבור כי יש הכרח וצורך בליווי משפטי צמוד, כדי לבחון כל מילה היוצאת או הנכתבת על ידי הקמעונאי, בחיי היום יום, ביחסיו עם הלקוח. הרצון לרצות את התובע וליתן לו שירות טוב, אינם צריכים לעמוד לרועץ לנתבעת, וחבל רק, שהיא לא המשיכה בדרך זו והשיבה לתובע את כספו, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, והעדיפה מאבק והכרעה משפטית.

אך אל מול זאת יש לקחת בחשבון טיעונים שעלולים לשמש כחרב פיפיות:

"... איני מקבל את טענת הנתבעת, כי היא לא הצליחה למכור עד כה את הטבעת, ולהסיק מכך, כי היא לא תוכל להימכר גם בעתיד, וכי אם הטבעת תישאר בידיה, ייגרם לה נזק כספי כבד (ס' 168 לסיכומי הנתבעת). ... בהנחה שמדובר בטבעת איכותית תקינה ובטוחה (כטענת הנתבעת), הרי שבכל מקרה, גם אם הייתה נמכרת הטבעת, במחיר נמוך במעט, מזה שנמכרה לתובע, הרי שסביר כי ההפרש הכספי היה קטן.

טבעת שענדו אותה לזמן קצר בשני אירועים (כך טענה הגב' לוין ועדותה לא נסתרה), אין דינה כדין רכב שעשו בו שימוש במשך כשנה או ארון בגדים, שהיה אמור להיות מחולק לשנים, ומבקשים להחזירם לקמעונאי או ליצרן (דוגמאות מהפסיקה שהציגה הנתבעת). 

הנתבעת לא טענה כי היה פגם או נגרמה ירידת ערך לטבעת באותה התקופה שהייתה אצל התובע. למעשה טבעת שכזו, אינה שונה מטבעת המצויה בחנות הנתבעת, ולקוחות, הנכנסים לחנות, בודקים ועונדים אותה כניסיון, עד שהיא נמכרת. כאמור, לא ניתן לי כל נימוק ענייני או הסבר מניח את הדעת, מדוע הטבעת לא נמכרה עד כה, אפילו במחיר מופחת, וזאת לאחר שהתובע הודיע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוא החזיר אותה, ואינו רוצה בה בשום תנאי. לא רק שזה מהלך מתבקש מבחינה הגיונית, אלא שזו חובתה של הנתבעת מכוח הדין, לנסות ולהקטין את הנזק."